כששומעים 'ברזיל', נזכרים בכדורגל, קרנבל, חופי ים ומוזיקה קצבית, אך שוכחים שברזיל, הייתה גם שער הכניסה של היהודים לעולם החדש.
תחילת הישוב היהודי ברסיפה
יהודים החלו להתיישב ברסיפה (Recife) החל משנת 1500. ראשוני היהודים היו אנוסים שנשלחו ביחד עם אסירים ופושעים לפתח את המושבה הפורטוגזית החדשה ברסיפה. היהודים ראו בכך הזדמנות כלכלית ודרך להתרחק מעט מעין האינקוויזיציה, קיבלו את הגזרה בעין יפה ותוך זמן קצר פיתחו את האזור והפכו אותו למרכז משגשג לגידול קני סוכר, והפכו לכוח כלכלי ומסחרי מרכזי.
הרב הראשון באמריקה
ב-1630 כבשה הולנד את המושבה הפורטוגזית ומאז החל רנסאנס יהודי ברסיפה. היהודים החלו להתארגן ולבנות חיי קהילה כפי שהיו רגילים בפורטוגל ובאמסטרדם. היהודים בעיר החליטו לבנות את בית הכנסת "צור ישראל" שהפך ברבות הימים לבית הכנסת הראשון אשר נבנה על אדמת אמריקה, ומהווה היום אבן שואבת לתיירים רבים המבקשים להכיר את "בית הכנסת הראשון" כפי שנהוג לכנותו.
רוב חברי הקהילה, אשר מנתה כ-4.000 איש, היו יהודים מהולנד ואנוסים מאזור רסיפה.
במשך שנים אלו, קהילת צור ישראל החליטה להביא רב ובחרה ברב יצחק אבוהב דה פונסקה שהגיע לרסיפה בשנת 1642. הרב אבוהב, דמות מוכרת באמסטרדם, בן למשפחה של אנוסים אשר חזר ליהדות ונהיה לרב. למעשה הרב אבוהב היה גם הרב הראשון ביבשת אמריקה.
בשנת 1654 הפורטוגזים חזרו לכבוש את רסיפה מידי ההולנדים, וחופש הדת אליו התרגלו היהודים במשך 24 שנות השלטון ההולנדי נעלם בין רגע.
כאשר החל המצור של פורטוגל על רסיפה, היהודים נלחמו שכם אחד עם ההולנדים וכשנפלה העיר בידי פורטוגל החליטו לנטוש את המקום ולשוב עם ההולנדים לאמסטרדם.
הפזורה היהודית מרסיפה לעולם החדש
לאחר הכיבוש, ניתנו 3 חודשים ליהודים לעזוב את העיר. היהודים אשר החלו לעזוב את רסיפה התחלקו לכמה מסלולים שונים אשר כל אחד מהם היה ראשיתה של היסטוריה יהודית חדשה. יהודים רבים חזרו להולנד, אחרים עזבו לאיים הקריבים ואחרים הרחיקו לכת עד ניו אמסטרדם בצפון אמריקה אשר לימים תהיה ניו יורק.
23 היהודים אשר הגיעו מרסיפה לניו אמסטרדם, היו למעשה היהודים הראשונים אשר הגיעו לארה"ב של אמריקה, שבאותה תקופה הייתה מושבה הולנדית.
מנהגים יהודים בכפרים בברזיל
עד היום קיימים בכפרים רבים באזור צפון מזרח ברזיל, מנהגים יהודים בקרב האוכלוסיה המקומית אולם הם אינם יודעים מה המקור שלהם ומדוע הם נוהגים כך.
המנהג המשמעותי ביותר הוא שבני משפחה נהגו להתחתן זה עם זה, בעיקר בני דודים ובנות דודות, תופעה שנהוגה עד היום באזור זה של ברזיל.
כמו כן השתמרו המנהגים של הדלקת נרות שבת ולא לאכול בשר חזיר.
אנוסים בברזיל
למרות שהאנוסים ניסו במשך שנים למצוא מקום כדי לחיות בשלווה כיהודים, סבלם לא השתנה באופן משמעותי. למרות שהאינקוויזיציה לא נכנסה באופן פורמאלי לברזיל, ב-1580 החלה "ביקורת" של האינקוויזיציה על הנעשה בברזיל ונשלחו "פקחים" שיבואו לבדוק את מצבם של הכופרים בדת הקתולית.
לאחר הגעת ההולנדים לברזיל, אנוסים רבים החליטו לאמץ בחזרה את דת אבותיהם ואת יהדותם, עברו ברית מילה ושבו לקיים מצוות.
אזור צפון מזרח ברזיל, הנורדסטה בפורטוגזית, ידוע כמלא בצאצאי אנוסים. רובם גדלו וגרים עד היום בכפרים קטנים ומרוחקים, מנותקים מהעולם ולעיתים מציביליזציה.
צאצאי האנוסים החיים כיום באזור זה בברזיל, חיים בדילמה עצומה; הם לא מרגישים קתולים ולא מרגישים יהודיים, לא שייכים לכנסיה, אבל גם אינם חלק מהקהילות היהודיות. לפי הערכות אף הזהירות ביותר, מדובר על מליוני אנוסים באזור זה של ברזיל. אולם, בברזיל אין רישומים שכן אפילו הנייר היה מוצר יקר המציאות באותה תקופה.
הקתולים אומרים 'מודה אני'
הקהילה ברסיפה כיום, איננה המשך ישיר של הקהילה היהודית שהקימה את הקהילה בעבר. כפי שקרה בקהילות רבות בעולם, המיקום הגיאוגרפי לא השתנה אבל ההרכב הסוציולוגי של בני הקהילה שונה לחלוטין. הקהילה הנוכחית מבוססת על יהודים שהגיעו ממזרח אירופה בראשית המאה בשנת 1920-30 מרומניה, רוסיה, אוקראינה ופולין ויסדו קהילה חדשה.
בית הספר הקהילתי הוקם בשנת 1918. המהגרים היהודים שהגיעו מאירופה לעיר ראו צורך להקים בית ספר יהודי כדי לשמור את הבנים והבנות מהתבוללות. כיום לומדים בבית הספר 130 תלמידים מתוכם 70 יהודים והשאר נוצרים. עקב מספר התלמידים הנמוך, הקהילה נזקקת להכניס תלמידים שאינם יהודים לבית הספר כדי להשלים את מספרי התלמידים בכתות ואת התקציב הדרוש לקיומו של בית הספר. ראשי הקהילה עומדים על כך שבית הספר היהודי יתקיים גם במחיר שילובם של תלמידים לא יהודים בכתות. התלמידים הלא יהודים (גם הקתולים שביניהם) לומדים עברית, שיעורי מסורת יהודית ומתחילים את היום באמירת 'מודה אני' ו'שמע ישראל' עם עמיתיהם היהודים.
גל נישואי התערובת איננו פוסח על היהודים הגרים בעיר היפה רסיפה. בקהילה מדברים על 90 אחוז התבוללות. כשפגשתי את ראשי הקהילה המקומית, ראיתי אותם מודאגים ומוטרדים לגבי עתידה של הקהילה.
(תזריע תשעט)